Search Results

(Continued - part 1 is here...) And it wasn't only about knowledge (where one may fairly or objectively argue - at least in perspective - that indeed he didn't know everything) - it was also about opinions. He would/will/does share his opinion or perspective about something (and trust me, he has his opinions), and then downplay it as being "only my opinion, and what do I know?". I would, could, should, did and do claim he did and does knows everything! Well, maybe, just maybe - not everything, but surely, alot. And yet his stance has taught me to doubt, to never accept things for granted, and to always try and understand the other possibilities, other options, other points-of-view. Be it other opinions, knowledge in general, and even not take for granted what we are fortunate enough to have. * Don't take anything for granted. Don't wait until you miss it to realize how great it was. Appreciate it while it's there. * Don't assume you're right. Don't assume others are wrong. Don't assume. Observe. Study. And Learn. I dare say I should be greatful for that lesson-for-life, that everyone should learn it, and practice it, but hey, what do I know? Update, June 29th, 2015: When going through my documents, I found this limerick I wrote for Dad's birthday... Very relevant. Dad - It’s been many years, Some full of laughter – and some with some tears. Let’s get on with the rest, They can be (y)our best - If (as always) you do as we (you) please… So what if my lines don’t all rhyme, I hardly had any time, I’ve done what I could - You’ll do as you should - That’s kiss me, and thank me - Goodbye! Your poems reveal a romancer, The parties will show you’re a dancer. But what I like most - (Though I don’t want to boast) - Where I question - you’ll find an answer. You’re answers, in value they vary, Much weight - they don’t always carry… They sometimes don’t show - What really you know - “What Do I Know” is most populary… #philosophy #reuven #life #חמשיר

If I have to pin-point the single-most-important-value my Dad has hammered (and is still continuously hammering) into me ever since being a young kid and until now, it has been Soft Skepticism (a term I just invented...). As young as I remember myself, there would always be a point in the conversation Dad'd tell me "yeah, but what do I know?". Now, remember - I may have been as young as 4 or 5 when this started. My father (being My Father) knew (and knows) everything, right? And being a Professor, he probably knew even more (like, as in "more than everything"). And having his PhD from Yale, and being the chairman of a university department, he like knew more-than-more-than-everything. And here he is, telling me "yeah, but what do I know?" - duh? what do you mean? you know everything! (see above for justification...) (To be continued...) #philosophy #reuven #life

Change Happens and Will Happen. Whatever your role in the organization is, select at least one of the following roles in the change: Driving the Change - an active role, and promoting the change, within your domain or across the organization. Being part of the Change - your domain must change too, and you yourself must change. Supporting the Change - it's not your domain, and maybe it's not you - but others need to go through a change - and they'll need support, moral or actual. Be there for them. PS> This is a side note, since when you're part of an organization, in most cases - it is not for you to oppose the change. But just to cover all bases - yes, sometimes you must Oppose the Change. You believe it's wrong. It will make things worse. So step up - and oppose the change. Speak what's on you mind, propose and alternative - and if needed, take a stand. This usually comes with a cost - and maybe you'll need to quit. But that's what we're here for. To make a difference. To make a Change. Or oppose it.

Growing up, Robert A. Heinlein (1907-1988) was one of my favorite authors (and still is). If I'm not mistaken, I have a printed (!) copy of every book or novel he ever published. In one of his most known books, Stranger in a Strange Land (1961), which I recently re-read. In the books, Heinlein introduced the character of Jubal Harshaw, in re-reading the book, I re-fell-in-love with two of Harshaw's statement, which I chose to quote today. He said about Love that it is "a subjective condition in which the welfare and happiness of another person are essential to one's own happiness" And on Art and the mastery of Art, he said: “Anybody can look at a pretty girl and see a pretty girl. An artist can look at a pretty girl and see the old woman she will become. A better artist can look at an old woman and see the pretty girl that she used to be. But a great artist - a master - can look at an old woman, portray her exactly as she is, and force the viewer to see the pretty girl she used to be.”

ראשית, יישר כוח לדוד הלפרין על אחד הסלוגנים הכי מוצלחים ששמעתי אי פעם, מכל בחינה שהיא. לשון הרע, לא מדבר אלי. אבל מסתבר שיש משהו לא פחות חשוב, ואולי יותר פשוט. [נכתב ולוקט מפי קובי שליסלברג. תודה ויישר כוח!] ידועה החומרה של לשון הרע (צרעת, הוצאה אל מחוץ למחנה, ועוד ועוד). הנה זווית מעט שונה. הזוהר (פרשת תזריע, דף מו:) אומר: וּבְזִמְנָא דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחוֹי וְשִׂפְוָּותֵיהּ וְלִישָׁנֵיה מְמַלְלָן מִילִין בִּישִׁין, שְׁכִינְתָּא אִסְתַּלְקַת מִנֵּיהּ וְנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ וְלָא אִתְדַבְּקַת בֵּיהּ ובתרגום לעברית: וּבִזְמַן שֶׁהוּא מַסְטֶה אֶת דְּרָכָיו, וְשִׂפְתוֹתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דִּבּוּרִים רָעִים, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא נִדְבֶּקֶת בּוֹ הזוהר מוסיף ואומר: כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא וְרוּחָא נַחְתָא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְעָר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא. וְהָא רוּחָא מְמַלְלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר ואִתְפְּגִים בִּבְשָׂרֵיהּ בְּחִיזוּ דְּאַנְפּוֹי בְּכֹלָּא. וְעַל דָא כְּתִיב (משלי כ''א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי, הַהִיא דְהָוָה מְמַלְלָא אִתְעֲבִידַת מַשְׁתוּקָא בְּגִין מִלוּלָא בִּישָׁא ובתרגום לעברית: כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵאוֹתוֹ הַצַּד, וּמוֹצֵאת שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עוֹרֵר אוֹתָהּ בְּדִבּוּר רָע, וַהֲרֵי הָרוּחַ הַמְדַבֶּרֶת הַקְּדוֹשָׁה עָבְרָה מִמֶּנּוּ, אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר, וְנִפְגָּם בְּשָׂרוֹ בְּמַרְאֵה פָנָיו בַּכֹּל, וְעַל זֶה כָּתוּב שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ, נַפְשׁוֹ וַדַּאי. אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נֶעֶשְׂתָה מְשֻׁתֶּקֶת מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע עד כאן, לא כל כך מפתיע. אבל שימו לב למשפט הבא של הזוהר. מסתבר, שבאיסור לשון הרע ניתן להסיק ציווי חשוב לא פחות - ואולי אפילו יותר: וּכְמָּה דְּעוֹנְשָׁא דְּבַּר נָשׁ בְּהַאי, בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כָּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא (דאתי לידיה דיכיל למללא ולא מליל) ובתרגום לעברית: וּכְמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל אָדָם בָּזֶה מִשּׁוּם אוֹתוֹ דִבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ בִּגְלַל דִּבּוּר טוֹב (שבא לידו שיכל לדבר ולא דבר) * זאת אומרת, שאם יש לאדם הזדמנות להחמיא, לפרגן למישהו על מעשה טוב שעשה, על תכונה חיובית שיש בו, והוא לא עושה זאת - הרי שמגיע לאותו אדם שהחמיץ את ההזדמנות להחמיא - עונש חמור לא פחות מאשר מי שעבר על לשון הרע… אז חשוב לפרגן ולהחמיא. מאוד חשוב. יש רק בעיה אחת קטנה… הגמרא (בבא בתרא קסד:) אומרת: …תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו ומסבירים שאם נתחיל לנתח את מעלותיו של חברו נגיע גם לספר בחסרונותיו. והגמרא אף נוקטת לשון של 'לעולם' שמשמע שבכל מקרה על האדם להזהר מכך… אז מצד אחד חשוב לפרגן ולהחמיא, מצד שני אנחנו מוזהרים שלא לעשות כך. אז מה נעשה? למזלינו, שוב מגיע הזוהר ומנחה אותנו. וכך נאמר בזוהר (פרשת במדבר, דף קי״ז:) וזו לשונו: רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא. ובתרגום לעברית: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … בֹּא רְאֵה, מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַח חֲבֵרוֹ, שֶׁל בָּנָיו, אוֹ שֶׁל מָמוֹנוֹ - צָרִיךְ לְבָרְכוֹ וּלְהוֹדוֹת עָלָיו בִּבְרָכוֹת. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. אַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב? ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. שְׁתֵּי בְרָכוֹת הָיוּ: אַחַת - ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, הֲרֵי אַחַת. אַחַר כָּךְ - וִיבָרֵךְ אֶתְּכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶם, בְּרָכוֹת עַל בְּרָכוֹת. וְאִם הוּא מוֹנֶה אֶת שֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא מוֹדֶה עָלָיו בְּרָכוֹת - הוּא נִתְפָּס בַּתְּחִלָּה מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ - הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה. וְהַבְּרָכָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּעַיִן טוֹבָה, וְלֹא בְּעַיִן רָעָה. וּבַכֹּל רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אַהֲבַת הַלֵּב. מה מחדד ומחדש לנו הזוהר? שהדרך לוודא - ולגרום - שהפרגון והברכה יצאו מהלב באמת, היא להגיד - ושוב להגיד - ולהודות שהפרגון הוא נכון, וזה מה שמונע את האפשרות להגיע לידי גנות. חשוב מאוד לפרגן, לשבח אנשים אחרים - וכדי שיהיה ניכר שהשבח והפרגון באים מהלב, שייכנסו אל הלב, צריך ״להודות על הברכות״, בעין טובה, לשוב עליהן ולפורטן, ולדייקן, כמו שעשה משה רבינו בברכותיו לעם ישראל, פעם שניה ושלישית. בהצלחה!

This essay was submitted as part of the requirements for completing the course "Introduction to Psychology" presented by Professor Steve Joordens of University of Toronto, on Coursera. Check it out. On June 13th, 2021, a first-time-ever event took place in Israeli politics. A new government was installed that included both right-wing and left-wing, Arab and Jewish parties (more about it here). At its helm is Naftali Benet, the 13th Prime Minister of Israel, who is replacing Benjamin Netanyahu - to date the longest serving Prime Minister. For context, the reader should understand that between April-2019 and March-2021 - a span of less than two years - the State of Israel had four (4) legislative election campaigns - an average of once every 6 months. This is an exceptional statistic, since by-law, the elections should be held once every 4 years (once every 48 months)… Without delving into the mechanics of the Israeli political system (more about it here), one needs to understand that the system allows for multiple parties to compete for 120 seats in the Israeli Parliament (called Knesset). After the elections, the leader of the party with the most support from other parties gets an opportunity to form a coalition of a majority (61 or more of 120 members), thus becoming Prime Minister of Israel. After three previous election rounds, no stable coalition of similar-minded parties was successfully formed. And so, the unbelievable has come to pass - parties that just a short while before were (figuratively speaking) "at each other's throats", listing from-dawn-to-sunset the "evil" the other parties represented, have all sworn to join the same coalition and government. Considering the diversity of the parties in general, and in the context of Israeli politics in particular, this was unbelievable. Well, unbelievable unless one is familiar with Muzafer Sherif's (1906-1988) experiment, commonly known as "Robbers Cave Experiment" (https://en.wikipedia.org/wiki/Realistic_conflict_theory#Robbers_cave_study). Sherif conducted the experiment (1954) in a boys' summer camp. In the first stage, the boys were randomly assigned to two equally-sized groups, and were given an opportunity to bond - thus creating an "in-group" identity (among these activities, they named their groups - "Eagles" and "Rattlers", selected flags and had other bonding activities). In the second stage, Sherif created competitions between the two groups in various camp games. These competitions resulted in negative feelings and unfavorable behaviours towards the "out-group" - the "other" team. Furthermore, by this stage virtually all friendships were within the in-group. In the third and final stage, Sherif attempted to reconcile the two groups, by creating common goals: tasks they had to complete together, such as getting water to the camp, erecting huts, fixing camp equipment and other such activities. This decreased tensions between groups and fostered some cross-group friendships. The Robbers Cave experiment provides a sort of an explanation as to how the diverse Israeli parties joined force. They all had one super-goal, one they believed was more important than their immediate agendas, and that was to replace the Prime Minister of the past 12 years, who seemed unable to lose an election - Benjamin Netanyahu. The reasons for this super-goal were diverse. While there's no Benjamin Netanyahu had a lot of great achievements in his terms as Prime Minister, there was criticism of him from all parties and the feelings these parties shared was it's time for change - time for a Coalition of Change. Yet, irrespective of their differing agendas, none of these parties was able to accomplish their goal on their own or with a more satisfying or favorable coalition. So to pursue this higher-level goal, the left-right- Arab-Jewish parties pulled their resources together - and formed a first-of-its-kind coalition in Israel, taking the Robbers Cave Experiment from the realm of a boys summer camp into the Israeli Knesset. And the big question is "now what?" Now that all members of this in-group achieved their immediate goal, what is to prevent them from reverting to their in-fighting for pursuing separate agendas, re-forming multiple out-groups, causing the already-fragile "coalition of change" to fall apart? Well, relying on the lessons of the Robbers Cave, the parties should continuously set joint-effort goals - and achieve them together. They can no longer be allowed to be "the other"/"the out-group" based on the classic divisions in Israel - right/left, Arab/jew, liberal/conservative - all should work hard to become the "in-group". They should, and actually must, focus on the common goals: the wellbeing of all the citizens of Israel and make Israel a great-country for all of its citizens. (c) 2021, Reuven J. Sherwin

המשנה במסכת בבא-מציעא דף נח:, אומרת כך: ״כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו ׳בכמה חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה ליקח״ וממשיכה שם הגמרא ומבהירה את חומרת אונאת דברים ואומרת ״א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ׳ויראת מאלקיך׳ וזה לא נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳ ״. השולחן ערוך פוסק להלכה (חושן משפט רכ״ח, ד׳) ומפרט אוסף מקרים שהמשותף להם הוא שלמרות שאין ״פגיעה בידיים״ באחר - אלא ״רק״ מילים שייגרמו לאותו אחר צער - עדיין הדבר אסור: ״כיצד הוא אונאת דברים? - לא יאמר ׳בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה לקנותו. - היו חמרים מבקשים לקנות תבואה לא יאמר להם ׳לכו אצל פלוני׳ והוא יודע שאין לו למכור. - אם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו׳ זכור מעשיך הראשונים׳. - אם היה בן גרים לא יאמר לו ׳זכור מעשי אבותיך׳. - אם היו יסורין באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב ׳הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד׳. - אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה ׳מה תשיב בדבר זה?׳ וכן כל כיוצא בדברים אלו.״ ההלכה בשולחן ערוך, מבהירה את הרובד מוסרי בהקשר של אונאת המוכר: אנחנו מצערים אותו בכך שאנחנו מייצרים רושם כאילו נקנה - מייצרים ציפיה - ובכלל לא מתכוונים לקנות - מה שיגרום לאכזבה/צער אצל המוכר. ואילו במסכת דרך-ארץ רבה פרק ח, המקרה הראשון מהשולחן-ערוך מופיע בגירסה מעט שונה: ״היה עומד בשוק אצל מוכרי תבואה. אל יאמר להם ׳בכמה חפץ זה?׳. והוא אינו רוצה ליקח. שמשביח טעותו של מוכר״. יש שני שינויים שבולטים פה. ראשית, שמציינים בפירוש שנמצאים בשוק. דווקא במקום שכל כך מקובל לשאול ולהתמקח - חשוב להדגיש שלשאול סתם - ללא שום כוונה קניה, אפילו אם תיאורטית - זה אסור. שנית, הביטוי ״שמשביח טעותו של מוכר״. הביטוי הזה מגלה פנים נוספות לבעייתיות בהתעניינות לגבי מחיר מוצר - ללא שום כוונה לקנותו. פן נוסף אחד הוא שהאיסור נובע מחשש שאם ״כל אחד״ יתחיל סתם להתעניין במחירי מוצרים, אז המוכר יחשוב שיש מחסור בשוק (ולכן לפתע כולם מתעניינים), דבר שיגרום לו להעלות את המחירים מה שיגרום לפגיעה כלכלית גם בקונים אחרים - שייקנו יותר ביוקר. פן נוסף אחר הוא שבהמשך להעלאת המחירים (המבוססת על מידע מוטעה) לא יצליח המוכר למכור את הסחורה, דבר שיגרום לפגיעה כלכלית במוכר. * נמצאנו למדים כי דין ״פשוט״ של אונאת דברים יכול להכיל שלושה פנים שונים, מוסריים וכלכליים, שכל אחד - וכולם יחד - מזהירים מההשלכות של אונאת דברים ועל החשיבות של בין-אדם-לחבירו. * אך לא פחות מכך - שווה לחשוב מהי הבשורה הרוחנית הנמצאת בתפישה המוסרית שיש מחויבות למוכר, ולא רק ללקוחות. האם זה כי רק הדבר עלול להביא לתקלה ציבורית גדולה? * ומבחינה כלכלית פשוטה, לשאול למה ההלכה לא בחרה באלטרנטיבה, המקובלת היום יותר בעולם, שהלקוח תמיד צודק, ואין מחויבות כלפי המוכר? או למה היא לא בחרה באלטרנטיבה שלא להתערב בנושא המחירים, אלא לתת לכוחות השוק לפעול?

So, Keanu Reeves, known for playing the role of Neo, The One, in the Matrix Trilogy (of currently 4 movies...) is currently my most appreciate celebrity/movie star. At least once a week I "run" across another story about him, that makes me appreciate him more. So much so, that before making this post, I google "What is there not to like about Keanu Reeves" and effectively found nothing... (if you're bored, check out the first result I found, leading to this Quora answer... funny.) Well, likeable or not, good person or not, when I heard this answer he gave Stephen Colbert, I really liked it. As Stephen Colbert asks Keanu Reeves "What do you think happens when we die?", Keanu Reeves contemplates 3 seconds and answers: "I know that the ones who love us will miss us." Wow.

(c) flickr | Tim J Keegan | Black and white hindsight So, one weekend at lunch, we were talking about how one chooses a profession, the thought process leading to selecting what to study considering what one wants to eventually be doing for the rest of their lives, and one of the opinion was that the choice/selection is related to whether they already have a family or are in a serious relationship. Interesting. Another opinion said that "had I know then (when I chose a profession) what I know now (I would have selected based on that knowledge)..." to which another participant retorted (in Hebrew): לחוכמה שלאחר מעשה קוראים טפשות In free translation, I'd say this is basically: Hindsight is another way of saying "stupidity" or maybe: Hindsight is a synonym of "stupidity" Take it or leave it, but think about it... #quote #philosophy

(First published in Hebrew. Link here. ) If you know a little bible, you know a lot about Moses, and his older brother Aaron. There's so much told about them, and their virtues. The Jewish sages add more and more. It feels that if you're in for virtues, and want a role model, Moses is a great one. * A work colleague once told me "I believe we should set the bar quite high - so I can easily pass below it" (he was of course kidding - since he personally never settled for anything less than excellence. ** As a kid, and as a father, I many times read stories about righteous people who lived or live among us, beautiful stories that made us wonder about these amazing people, enjoyable to read, hear and tell - yet deep down I knew I'd never be like them. These people were real - yet they were on a totally different scale, like super-heroes (of a moral kind), or science fiction. This may resonate with some of you. Bottom line is, if our role-model is in heaven, unreachable, unfathomable, then it's not a true role-model, 'cause deep-down inside we're not committing and not committed, since we know it's in the sky and unattainable. On the other hand, if our role-model is far - but attainable, even if only when we squint our eyes and dream, and is made of a collection of super-tough - yet possible goals, then there's a real chance we can shorten the distance from us to the model. We may never become like it - but we'll surely improve, we'll surely be better than we were. A good model leave people with the feeling that if only they try a little (and a little. or a lot) more harder - that may get better. The bible says about Moses: * Not so with My servant Moses; he is trusted throughout My household. * Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth. Closer than any person to G-d, and more humble than any person on earth - a super-human combination. And about Aaron it says: * Even now he is setting out to meet you, and he will be happy to see you * And Aaron was silent * loving peace and pursuing peace, loving mankind Happy for his younger brother (not trivial - but possible), can hold his temper (in exceptional situations, but something we can all try), loving people and actively trying to better their lives (needs a special character, not for everyone, but something many of us would aspire to). If you forego being perfect - you risk being less than you can. If you trying being perfect - you risk not only missing out on perfection - but being stuck at your current state. That's the greatness of the Moses+Aaron duel role model. You have not one - but two - role models. So we have duel role models, reflecting two models, and "It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both". Take what you can from one, continue being inspired by the other - and most importantly, never give up on a chance to get better, to improve yourselves and to do good to the world around you. That's the lesson I'm trying to learn.

כתבתי בעבר על שיחה ששמעתי מפי הרב כרמי גרוס, ראש ישיבת הסדר הפונה אל ציבור שמגדיר עצמו כחרדי. בשיחתו, כלל הרב גרוס גם רעיון מאוד יפה על נירות חנוכה, על מחלוקת מאוד ידועה בין בית שמאי ובית הלל לגבי אופן הדלקת נירות חנוכה. אנסה להביא את תמצית הרעיון בפוסטים הבאים. (כל טעות בהבנה, בהצגה או בפירוש - היא שלי ושלי בלבד!) במסכת שבת, דף כא:, חולקים בית שמאי לגבי אופן הדלקת נר חנוכה. בית שמאי אומרים ״פוחת והולך״ - היינו, בלילה הראשון שמונה (8) נרות, בלילה השני שבע (7) נרות, וכך פוחתים והולכים עד הלילה השמיני בו מדליקים נר אחד. בית הלל אומרים ״מוסיף והולך״ - היינו, בלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני מדליקים שני נרות, וכך מוסיפים והולכים עד הלילה השמיני בו מדליקים שמונה (8) נרות. (המשך בימים הבאים...) קישורים לחלקים האחרים: חלק 1 מתוך 5 חלק 2 מתוך 5 חלק 3 מתוך 5 חלק 4 מתוך 5 חלק 5 (ואחרון) מתוך 5 #philosophy #דברתורה #הרבכרמיגרוס #חנוכה #עברית #reuven

הרבה נכתב ונידון על שורש המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, אבל הפירוש שהביא הרב כרמי גרוס (משמו?) היה מחמם-לב. פתח-סוגריים - תזכורת: בתקופת חנוכה התרחשה מלחמת תרבות. היוונים ניסו להפיץ את התרבות ההלניסטית, וברוב המקומות באימפריה היוונית, התקבלה התרבות היוונית בשמחה ואפילו בחום. בארץ ישראל התעוררה התנגדות עזה לתרבות נתפסה שמערערת את כל יסודות היהדות, דבר שהוביל למרד המכבים ולמלחמה שהסתיימה בנצחון המכבים, פינוי שרידי ההלניזם מבית המקדש, ו-(200 שנות) עצמאות. במסגרת טיהור בית-המקדש לא מצאו שמן טהור להדלקת המנורה, עד שנמצא פך (כד) קטן שהכיל שמן בכמות מספקת להדלקת המנורה ליום אחד - אבל באופן ניסי הספיק לשמונה ימים. כל ניסי המלחמה, ונס פך השמן בתוכם, הובילו את חז״ל לקבוע את חג החנוכה לשמונה ימים (למה שמונה ימים? הרי השמן הספיק באופן טבעי ליום אחד, אז הנס הוא רק בן שבעה ימים? על כך - אם בכלל - בפוסט אחר), חג שבמסגרת מצוותיו נמצא את הדלקת נירות חנוכה, ואז נתגלעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל - פוחת והולך או מוסיף והולך? סגור-סוגריים (המשך בימים הבאים...) קישורים לחלקים האחרים: חלק 1 מתוך 5 חלק 2 מתוך 5 חלק 3 מתוך 5 חלק 4 מתוך 5 חלק 5 (ואחרון) מתוך 5 #philosophy #דברתורה #הרבכרמיגרוס #עברית