• RJS

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה | משלי כח יד

Updated: Aug 4


בשלושת השבועות שבין י״ז בתמוז לתשעה באב, ימי בין המיצרים, יוצא לי לעסוק, לקרוא וללמוד מאגדות החורבן.

הגמרא במסכת גיטין, נה: אומרת ״אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה...״ וממשיכה בשלושה סיפורים המהווים בסיס להבנה על הבעיות בעם ישראל שהובילו לחורבן.

אבל בעוד שהסיפורים קשים לקריאה אך יחסית פשוטים להבנה, ומביאים מסרים פשוטים של בעיות יסוד בהתנהגות אותו דור - הפתיחה של רב יוחנן, המופיעה בכותרת - ״אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה״ - תמיד היתה לי קשה להבנה.

למה פחד הוא טוב?

ואיך הוא מנגיד קושי לב (שמצוייר כהיפוכו של הפחד, כדבר רע)?

ובתשעה באב השנה, ״נפל לי האסימון״ - הבנתי.

זה לא פחד של ״משהו חיצוני מפחיד אותי״ - זה פחד של ״אולי אני טועה?״ אולי אני לא מקשיב מספיק? אולי טענות האחר ראויות יותר לשיקול, למשקל יותר גדול?


אשרי אדם מפחד תמיד - אשרי אדם שתמיד מוכן לשקול אפשרות שהוא טועה, ולבחון שוב את טענות הצד השני.

ומקשה ליבו יפול ברעה - מי שתמיד פשוט ימשיך הלאה, ויתעלם ממחשבות האחר - ייכנס עם הראש בקיר - ואפילו אם יהיה צודק לפעמים - יהיה לבד תמיד.


זה לא אומר שאסור לאחוז בעמדה, ולפעול לפיה - אבל שווה וחשוב וכדאי תמיד לבחון ברצינות את הטענות שכנגד.


וכשלא עושים זאת מספיק, זה מקשה ליבו, והוא ייפול ברעה.

(*) ומכאן, הסיפורים של ״אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר״ פשוטים עוד יותר - תקראו, ותראו איך כמעט כל דמות שם ״מפספסת״ ומתעקשת על צדקת דרכה.


© 2020 by Reuven J. Sherwin. Proudly created using Wix.com

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon