במסגרת ה״איזה כיף פה בארץ עם כל מה שקורה פה״, לראשונה בחיי (אני חושב) הלכתי לאחת ההפגנות.
לא זו של ההייטק, סה״כ אני שוב סטודנט. של פריבילגים, בעיר מגורי, במרחק הליכה מהבית, ובלי פקקים...
באופטימיותי קיויתי שאני הולך להפגנה של ״מה קורה פה? כדאי שנתאפס על עצמינו לפני שהכל ייחרב״ (או לפחות זו ההפגנה שקיויתי שאני הולך אליה. רמז - לא בדיוק).
הינה שתי התובנות שלי מההפגנה:
(1) איומים בנזק כלכלי לא ישפיעו על השותפים של ביבי - הם רגילים ומוכנים לחיות באיומים.
הם מאמינים (כמו שגם אני מאמין לצורך הענין) שמה שנכון לעשות, נכון לעשות - גם אם ילווה בנזק כלכלי.
[על ביבי זה משפיע, הוא מבין היטב את ההשלכות הכלכליות - אבל מה האלטרנטיבה שלו? מי עוד מוכן לתת לו להיות ראש ממשלה?]
(2) עד שלא יישמעו קולות (בהפגנות, ובתקשורת) של ״גם אנחנו לא בסדר. יש צורך לתקן. אבל לא להרוס ולבנות מחדש אלא בשותפות״ - אף אחד לא יספור את ההפגנות חוץ מאילו שתומכים בהן גם ככה.
הקולות בהפגנות הם:
אתם לא בסדר. אוסף של מושחתים. אנחנו (ורק אנחנו) מושלמים. תפסיקו להתנהג חד-צדדית. בואו נדבר.
אני מדבר על קולות בסגנון:
חפרנו לעצמינו בור. לא ספרנו אתכם. היינו כל כך בטוחים שאנחנו - ורק אנחנו צודקים. אנחנו מבינים שיש מה לתקן. אצלינו. ואצליכם. בואו נדבר.
אני אנסה לחשוב ולדבר כך. מקווה שלא רק אני.
אז שיהיה לנו שבוע טוב.
(אומרים לי שאני נאיבי ואופטימי. זה נכון במובן מסויים - בגדול, למרות הכל, אני מאמין שיהיה טוב.)
(* זה פוסט חברתי באופיו - אבל אני ארשה לעצמי לפרסם גם ברשת המקצועית. סליחה אם בזבזתי לכם 2 דקות.)