Search Results

ראשית, יישר כוח לדוד הלפרין על אחד הסלוגנים הכי מוצלחים ששמעתי אי פעם, מכל בחינה שהיא. לשון הרע, לא מדבר אלי. אבל מסתבר שיש משהו לא פחות חשוב, ואולי יותר פשוט. [נכתב ולוקט מפי קובי שליסלברג. תודה ויישר כוח!] ידועה החומרה של לשון הרע (צרעת, הוצאה אל מחוץ למחנה, ועוד ועוד). הנה זווית מעט שונה. הזוהר (פרשת תזריע, דף מו:) אומר: וּבְזִמְנָא דְּאִיהוּ אַסְטֵי אוֹרְחוֹי וְשִׂפְוָּותֵיהּ וְלִישָׁנֵיה מְמַלְלָן מִילִין בִּישִׁין, שְׁכִינְתָּא אִסְתַּלְקַת מִנֵּיהּ וְנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ וְלָא אִתְדַבְּקַת בֵּיהּ ובתרגום לעברית: וּבִזְמַן שֶׁהוּא מַסְטֶה אֶת דְּרָכָיו, וְשִׂפְתוֹתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דִּבּוּרִים רָעִים, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ וְלֹא נִדְבֶּקֶת בּוֹ הזוהר מוסיף ואומר: כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא וְרוּחָא נַחְתָא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְעָר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא. וְהָא רוּחָא מְמַלְלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר ואִתְפְּגִים בִּבְשָׂרֵיהּ בְּחִיזוּ דְּאַנְפּוֹי בְּכֹלָּא. וְעַל דָא כְּתִיב (משלי כ''א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי, הַהִיא דְהָוָה מְמַלְלָא אִתְעֲבִידַת מַשְׁתוּקָא בְּגִין מִלוּלָא בִּישָׁא ובתרגום לעברית: כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵאוֹתוֹ הַצַּד, וּמוֹצֵאת שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עוֹרֵר אוֹתָהּ בְּדִבּוּר רָע, וַהֲרֵי הָרוּחַ הַמְדַבֶּרֶת הַקְּדוֹשָׁה עָבְרָה מִמֶּנּוּ, אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר, וְנִפְגָּם בְּשָׂרוֹ בְּמַרְאֵה פָנָיו בַּכֹּל, וְעַל זֶה כָּתוּב שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ, נַפְשׁוֹ וַדַּאי. אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נֶעֶשְׂתָה מְשֻׁתֶּקֶת מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע עד כאן, לא כל כך מפתיע. אבל שימו לב למשפט הבא של הזוהר. מסתבר, שבאיסור לשון הרע ניתן להסיק ציווי חשוב לא פחות - ואולי אפילו יותר: וּכְמָּה דְּעוֹנְשָׁא דְּבַּר נָשׁ בְּהַאי, בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כָּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא (דאתי לידיה דיכיל למללא ולא מליל) ובתרגום לעברית: וּכְמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל אָדָם בָּזֶה מִשּׁוּם אוֹתוֹ דִבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ בִּגְלַל דִּבּוּר טוֹב (שבא לידו שיכל לדבר ולא דבר) * זאת אומרת, שאם יש לאדם הזדמנות להחמיא, לפרגן למישהו על מעשה טוב שעשה, על תכונה חיובית שיש בו, והוא לא עושה זאת - הרי שמגיע לאותו אדם שהחמיץ את ההזדמנות להחמיא - עונש חמור לא פחות מאשר מי שעבר על לשון הרע… אז חשוב לפרגן ולהחמיא. מאוד חשוב. יש רק בעיה אחת קטנה… הגמרא (בבא בתרא קסד:) אומרת: …תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו ומסבירים שאם נתחיל לנתח את מעלותיו של חברו נגיע גם לספר בחסרונותיו. והגמרא אף נוקטת לשון של 'לעולם' שמשמע שבכל מקרה על האדם להזהר מכך… אז מצד אחד חשוב לפרגן ולהחמיא, מצד שני אנחנו מוזהרים שלא לעשות כך. אז מה נעשה? למזלינו, שוב מגיע הזוהר ומנחה אותנו. וכך נאמר בזוהר (פרשת במדבר, דף קי״ז:) וזו לשונו: רִבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … תָּא חֲזֵי, הַאי מַאן דְּאָמַר שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, דִּבְנוֹי, אוֹ דְּמָמוֹנֵיהּ, בָּעֵי לְבָרְכָא לֵיהּ, וּלְאוֹדָאָה עָלֵיהּ בִּרְכָאן. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה. דִּכְתִּיב, (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרוֹב, לְבָתַר מַה כְּתִיב, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. תְּרֵין בִּרְכָאן הֲווֹ, חַד יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם וְגוֹ'. הָא חַד. לְבָתַר וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְאוֹדָאָה עָלַיְיהוּ, בִּרְכָאן עַל בִּרְכָאן. וְאִי אִיהוּ מָנֵי שְׁבָחָא דְּחַבְרֵיהּ, וְלָא אוֹדֵי עָלֵיהּ בִּרְכָאן. הוּא נִתְפַּס בְּקַדְמִיתָא מִלְּעֵילָּא. וְאִי אִיהוּ מְבָרֵךְ לֵיהּ, הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְּעֵילָּא. וּבִרְכְתָא בָּעֵי לְבָרְכָא לָהּ בְּעֵינָא טָבָא, וְלָא בְּעֵינָא בִּישָׁא. וּבְכֹלָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימוּתָא דְּלִבָּא. וּמַה מַאן דִּמְבָרֵךְ לְחַבְרֵיהּ, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּיְּבָרֵךְ לֵיהּ בְּעֵינָא טָבָא, בְּלִבָּא טָבָא. ובתרגום לעברית: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, (תהלים קטו) ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית וְגוֹ' … בֹּא רְאֵה, מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁבַח חֲבֵרוֹ, שֶׁל בָּנָיו, אוֹ שֶׁל מָמוֹנוֹ - צָרִיךְ לְבָרְכוֹ וּלְהוֹדוֹת עָלָיו בִּבְרָכוֹת. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (דברים א) וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. אַחַר כָּךְ מַה כָּתוּב? ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וְגוֹ'. שְׁתֵּי בְרָכוֹת הָיוּ: אַחַת - ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם, הֲרֵי אַחַת. אַחַר כָּךְ - וִיבָרֵךְ אֶתְּכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. לְהוֹדוֹת עֲלֵיהֶם, בְּרָכוֹת עַל בְּרָכוֹת. וְאִם הוּא מוֹנֶה אֶת שֶׁבַח חֲבֵרוֹ וְלֹא מוֹדֶה עָלָיו בְּרָכוֹת - הוּא נִתְפָּס בַּתְּחִלָּה מִלְמַעְלָה. וְאִם הוּא מְבָרֵךְ אוֹתוֹ - הוּא מִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה. וְהַבְּרָכָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ אוֹתָהּ בְּעַיִן טוֹבָה, וְלֹא בְּעַיִן רָעָה. וּבַכֹּל רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אַהֲבַת הַלֵּב. מה מחדד ומחדש לנו הזוהר? שהדרך לוודא - ולגרום - שהפרגון והברכה יצאו מהלב באמת, היא להגיד - ושוב להגיד - ולהודות שהפרגון הוא נכון, וזה מה שמונע את האפשרות להגיע לידי גנות. חשוב מאוד לפרגן, לשבח אנשים אחרים - וכדי שיהיה ניכר שהשבח והפרגון באים מהלב, שייכנסו אל הלב, צריך ״להודות על הברכות״, בעין טובה, לשוב עליהן ולפורטן, ולדייקן, כמו שעשה משה רבינו בברכותיו לעם ישראל, פעם שניה ושלישית. בהצלחה!

המשנה במסכת בבא-מציעא דף נח:, אומרת כך: ״כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו ׳בכמה חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה ליקח״ וממשיכה שם הגמרא ומבהירה את חומרת אונאת דברים ואומרת ״א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו (ויקרא כה, יז) ׳ויראת מאלקיך׳ וזה לא נאמר בו ׳ויראת מאלקיך׳ ״. השולחן ערוך פוסק להלכה (חושן משפט רכ״ח, ד׳) ומפרט אוסף מקרים שהמשותף להם הוא שלמרות שאין ״פגיעה בידיים״ באחר - אלא ״רק״ מילים שייגרמו לאותו אחר צער - עדיין הדבר אסור: ״כיצד הוא אונאת דברים? - לא יאמר ׳בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה?׳ והוא אינו רוצה לקנותו. - היו חמרים מבקשים לקנות תבואה לא יאמר להם ׳לכו אצל פלוני׳ והוא יודע שאין לו למכור. - אם היה חבירו בעל תשובה לא יאמר לו׳ זכור מעשיך הראשונים׳. - אם היה בן גרים לא יאמר לו ׳זכור מעשי אבותיך׳. - אם היו יסורין באים עליו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב ׳הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד׳. - אם נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה ׳מה תשיב בדבר זה?׳ וכן כל כיוצא בדברים אלו.״ ההלכה בשולחן ערוך, מבהירה את הרובד מוסרי בהקשר של אונאת המוכר: אנחנו מצערים אותו בכך שאנחנו מייצרים רושם כאילו נקנה - מייצרים ציפיה - ובכלל לא מתכוונים לקנות - מה שיגרום לאכזבה/צער אצל המוכר. ואילו במסכת דרך-ארץ רבה פרק ח, המקרה הראשון מהשולחן-ערוך מופיע בגירסה מעט שונה: ״היה עומד בשוק אצל מוכרי תבואה. אל יאמר להם ׳בכמה חפץ זה?׳. והוא אינו רוצה ליקח. שמשביח טעותו של מוכר״. יש שני שינויים שבולטים פה. ראשית, שמציינים בפירוש שנמצאים בשוק. דווקא במקום שכל כך מקובל לשאול ולהתמקח - חשוב להדגיש שלשאול סתם - ללא שום כוונה קניה, אפילו אם תיאורטית - זה אסור. שנית, הביטוי ״שמשביח טעותו של מוכר״. הביטוי הזה מגלה פנים נוספות לבעייתיות בהתעניינות לגבי מחיר מוצר - ללא שום כוונה לקנותו. פן נוסף אחד הוא שהאיסור נובע מחשש שאם ״כל אחד״ יתחיל סתם להתעניין במחירי מוצרים, אז המוכר יחשוב שיש מחסור בשוק (ולכן לפתע כולם מתעניינים), דבר שיגרום לו להעלות את המחירים מה שיגרום לפגיעה כלכלית גם בקונים אחרים - שייקנו יותר ביוקר. פן נוסף אחר הוא שבהמשך להעלאת המחירים (המבוססת על מידע מוטעה) לא יצליח המוכר למכור את הסחורה, דבר שיגרום לפגיעה כלכלית במוכר. * נמצאנו למדים כי דין ״פשוט״ של אונאת דברים יכול להכיל שלושה פנים שונים, מוסריים וכלכליים, שכל אחד - וכולם יחד - מזהירים מההשלכות של אונאת דברים ועל החשיבות של בין-אדם-לחבירו. * אך לא פחות מכך - שווה לחשוב מהי הבשורה הרוחנית הנמצאת בתפישה המוסרית שיש מחויבות למוכר, ולא רק ללקוחות. האם זה כי רק הדבר עלול להביא לתקלה ציבורית גדולה? * ומבחינה כלכלית פשוטה, לשאול למה ההלכה לא בחרה באלטרנטיבה, המקובלת היום יותר בעולם, שהלקוח תמיד צודק, ואין מחויבות כלפי המוכר? או למה היא לא בחרה באלטרנטיבה שלא להתערב בנושא המחירים, אלא לתת לכוחות השוק לפעול?

יום שני, ה-21/2/2022 יצאנו סלי ואני לטיול - סביב משמר הכרמל. סיכום: 2.57 ק״מ 1:13 שעות קליל-קליל (מכוונים את ווייז ל-חוות משמר הכרמל) מסלול נחמד, לא מאתגר מבחינת המאמץ, בעליה מכביש 4 לכיוון בית-אורן. עוברים את הפניה למלון יערות הכרמל, ואחרי מעט יותר מקילומטר יש עיקול ופניה. המסלול מתואר היטב באתר iNature והנה צילום של המפה מהאתר, מלווה בכמה תמונות נבחרות, כולל שקדיה בכל הדרה בכניסה למושב בית-אורן. * המסלול מתאים לילדים קטנים (מגיל 5? גם 4 זהירים ועם סבלנות) אז טיול משפחות יכול להיות נחמד - אבל כל אדם יהנה מטיול נעים ומהפריחה היפה. תמונות מיום הטיול: #Hiking #טיול

So, Keanu Reeves, known for playing the role of Neo, The One, in the Matrix Trilogy (of currently 4 movies...) is currently my most appreciate celebrity/movie star. At least once a week I "run" across another story about him, that makes me appreciate him more. So much so, that before making this post, I google "What is there not to like about Keanu Reeves" and effectively found nothing... (if you're bored, check out the first result I found, leading to this Quora answer... funny.) Well, likeable or not, good person or not, when I heard this answer he gave Stephen Colbert, I really liked it. As Stephen Colbert asks Keanu Reeves "What do you think happens when we die?", Keanu Reeves contemplates 3 seconds and answers: "I know that the ones who love us will miss us." Wow.

(First published in Hebrew. Link here.) If you know a little bible, you know a lot about Moses, and his older brother Aaron. There's so much told about them, and their virtues. The Jewish sages add more and more. It feels that if you're in for virtues, and want a role model, Moses is a great one. * A work colleague once told me "I believe we should set the bar quite high - so I can easily pass below it" (he was of course kidding - since he personally never settled for anything less than excellence. ** As a kid, and as a father, I many times read stories about righteous people who lived or live among us, beautiful stories that made us wonder about these amazing people, enjoyable to read, hear and tell - yet deep down I knew I'd never be like them. These people were real - yet they were on a totally different scale, like super-heroes (of a moral kind), or science fiction. This may resonate with some of you. Bottom line is, if our role-model is in heaven, unreachable, unfathomable, then it's not a true role-model, 'cause deep-down inside we're not committing and not committed, since we know it's in the sky and unattainable. On the other hand, if our role-model is far - but attainable, even if only when we squint our eyes and dream, and is made of a collection of super-tough - yet possible goals, then there's a real chance we can shorten the distance from us to the model. We may never become like it - but we'll surely improve, we'll surely be better than we were. A good model leave people with the feeling that if only they try a little (and a little. or a lot) more harder - that may get better. The bible says about Moses: * Not so with My servant Moses; he is trusted throughout My household. * Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth. Closer than any person to G-d, and more humble than any person on earth - a super-human combination. And about Aaron it says: * Even now he is setting out to meet you, and he will be happy to see you * And Aaron was silent * loving peace and pursuing peace, loving mankind Happy for his younger brother (not trivial - but possible), can hold his temper (in exceptional situations, but something we can all try), loving people and actively trying to better their lives (needs a special character, not for everyone, but something many of us would aspire to). If you forego being perfect - you risk being less than you can. If you trying being perfect - you risk not only missing out on perfection - but being stuck at your current state. That's the greatness of the Moses+Aaron duel role model. You have not one - but two - role models. So we have duel role models, reflecting two models, and "It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both". Take what you can from one, continue being inspired by the other - and most importantly, never give up on a chance to get better, to improve yourselves and to do good to the world around you. That's the lesson I'm trying to learn.

A picture is worth a thousand words. "We see the world not as it is - but as we are" The picture above explains the phrase better than any words could... Enough said. Some people prefer words to images. If you're one of those - you may enjoy reading about the source/origin of this popular quote in this article by The Quote Investigator.

This essay was submitted as part of the requirements for completing the course "Introduction to Psychology" presented by Professor Steve Joordens of University of Toronto, on Coursera. Check it out. On June 13th, 2021, a first-time-ever event took place in Israeli politics. A new government was installed that included both right-wing and left-wing, Arab and Jewish parties (more about it here). At its helm is Naftali Benet, the 13th Prime Minister of Israel, who is replacing Benjamin Netanyahu - to date the longest serving Prime Minister. For context, the reader should understand that between April-2019 and March-2021 - a span of less than two years - the State of Israel had four (4) legislative election campaigns - an average of once every 6 months. This is an exceptional statistic, since by-law, the elections should be held once every 4 years (once every 48 months)… Without delving into the mechanics of the Israeli political system (more about it here), one needs to understand that the system allows for multiple parties to compete for 120 seats in the Israeli Parliament (called Knesset). After the elections, the leader of the party with the most support from other parties gets an opportunity to form a coalition of a majority (61 or more of 120 members), thus becoming Prime Minister of Israel. After three previous election rounds, no stable coalition of similar-minded parties was successfully formed. And so, the unbelievable has come to pass - parties that just a short while before were (figuratively speaking) "at each other's throats", listing from-dawn-to-sunset the "evil" the other parties represented, have all sworn to join the same coalition and government. Considering the diversity of the parties in general, and in the context of Israeli politics in particular, this was unbelievable. Well, unbelievable unless one is familiar with Muzafer Sherif's (1906-1988) experiment, commonly known as "Robbers Cave Experiment" (https://en.wikipedia.org/wiki/Realistic_conflict_theory#Robbers_cave_study). Sherif conducted the experiment (1954) in a boys' summer camp. In the first stage, the boys were randomly assigned to two equally-sized groups, and were given an opportunity to bond - thus creating an "in-group" identity (among these activities, they named their groups - "Eagles" and "Rattlers", selected flags and had other bonding activities). In the second stage, Sherif created competitions between the two groups in various camp games. These competitions resulted in negative feelings and unfavorable behaviours towards the "out-group" - the "other" team. Furthermore, by this stage virtually all friendships were within the in-group. In the third and final stage, Sherif attempted to reconcile the two groups, by creating common goals: tasks they had to complete together, such as getting water to the camp, erecting huts, fixing camp equipment and other such activities. This decreased tensions between groups and fostered some cross-group friendships. The Robbers Cave experiment provides a sort of an explanation as to how the diverse Israeli parties joined force. They all had one super-goal, one they believed was more important than their immediate agendas, and that was to replace the Prime Minister of the past 12 years, who seemed unable to lose an election - Benjamin Netanyahu. The reasons for this super-goal were diverse. While there's no Benjamin Netanyahu had a lot of great achievements in his terms as Prime Minister, there was criticism of him from all parties and the feelings these parties shared was it's time for change - time for a Coalition of Change. Yet, irrespective of their differing agendas, none of these parties was able to accomplish their goal on their own or with a more satisfying or favorable coalition. So to pursue this higher-level goal, the left-right- Arab-Jewish parties pulled their resources together - and formed a first-of-its-kind coalition in Israel, taking the Robbers Cave Experiment from the realm of a boys summer camp into the Israeli Knesset. And the big question is "now what?" Now that all members of this in-group achieved their immediate goal, what is to prevent them from reverting to their in-fighting for pursuing separate agendas, re-forming multiple out-groups, causing the already-fragile "coalition of change" to fall apart? Well, relying on the lessons of the Robbers Cave, the parties should continuously set joint-effort goals - and achieve them together. They can no longer be allowed to be "the other"/"the out-group" based on the classic divisions in Israel - right/left, Arab/jew, liberal/conservative - all should work hard to become the "in-group". They should, and actually must, focus on the common goals: the wellbeing of all the citizens of Israel and make Israel a great-country for all of its citizens. (c) 2021, Reuven J. Sherwin

So, the other day. Out of the blue. Someone read a blog post of mine. And asked me "What is your position on Palestine?" I could ignore the question - or try and answer it - even if only to myself. Usually, I'd go for the first option. Ignore it. Something happened. I'm trying to answer it. So here's a first attempt. I'm an Israeli, and a Jew. And proud of both. I believe it is every person's responsibility to make the world a better place. Making it better for everyone. I have sympathy for all humans. I believe all humans have rights - but also have responsibilities. All people have the right to live their lives in peace and in a respectable manner. The Palestinians have the right to live their lives in peace and in a respectable manner. The Israelis have the right to live their lives in peace and in a respectable manner. Both People have to realize "we're stuck here together" and search for a peaceful co-existence. (This is where I may lose you... If I haven't done so yet.) I believe in a zero-tolerance policy towards violence. If the Palestinians choose to use violence (as a mean for exercising their rights) - they should realize the Israelis will do the same. No excuses or mitigations. No "It's only rocks (or sticks)". If rockets are fired at Israeli citizens - or incendiary balloons are set on agricultural villages - or rocks are thrown at cars or people - I expect the Israeli army to defend Israeli citizens with any force required. Just like any {Country Name} citizen would expect the {Country Name} Government to defend them and their fellow citizens should missiles be targeting {Country Capital}. At any cost. (* This barely scratches the surface. There are so many other big issues. But as long as violence is involved, it's impossible to make serious progress...)

It's Time Out for me. As of today. I'm taking a Sabbatical. I've been super-fortunate in the past years to work for (and with) amazing teams and people. You know who you are. And I thank you for everything I've learned from (and with) you. You've all grown so much. Now, I'm taking time for growth. Time Out. (More about the thought process leading to my Time Out can be found in my previous post, "Cogwheels Don't Wait for the Weekend - and Neither Should You"; Link at the end of this post, in case you missed it and have the urge to catch up :-) I'm back to school. What happens after the Sabbatical? I don't know yet. TTYL. (*) Link to Cogwheels Don't Wait for the Weekend - and Neither Should You

Mechanical Clocks (and Watches) are an amazing engineering achievement. (There's a bonus link at the end of this post, explaining this wonder.) The way the wheels fit together, and work smoothly together to make the clock accurately show the current time, and the progress of time - is just short of miraculous. Every wheel has the exact number of teeth (called cogs) it needs - being short one tooth is bad, and having an extra tooth is just as bad... Its placement is super-accurate - move it even a millimeter - and the clock simply won't work. The wheel's size is critical - being a different size will wreak havoc (cause a "balagan") in the mechanism. Whether big or small, with more-or-less teeth - all the wheels in the clockwork are critical. And possibly counter-intuitively, many times - like in many engines - the smaller ones are actually the ones generating more "power". Meanwhile, in a parallel universe, while discussing "what makes people tick(*) at the workplace?", what makes people feel meaningful and engaged at work, I realized - that in contrast to the common metaphor (the one questioning people who are "merely a cog in the machine") - being a cogwheel may actually be a worthy goal. If you're committed, emotionally invested in being a part of the machine, then like a cogwheel in a clock - you make an impact and you are involved, and the clockwork can't do the work it does without you. To squeeze this metaphor just a little more, I'd liken the clockwork to a reverse-dynamo - where the wheels are energized by the clockwork - but only if they're connected and part of the clockwork. No matter your size - if you're an impactful and involved part of "the machine" - it will energize you, and you'll look forward to your workday. And if not - your workday will drain you. And you'll dread Mondays (or Sundays in Israel). Be impactful. Be Involved. Be part of the team. What cogwheel are you in the clockwork? (There is no wrong answer. All cogwheels are good.) BUT: If you're waiting for the weekend - even before the week begins - something is not working. Fix It Now! Or Make a Change. Or Take a Break. Cogwheels don't wait for the Weekend. Neither Should You. (*) Definition of "tick", as in "what makes (someone) tick" (Merriam-Webster): : the things that cause someone to behave a certain way : the feelings, opinions, concerns, etc., that are parts of someone's personality Bonus: an amazing explanation on how the mechanical watch works:

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל... פְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ... וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ. מתוך תפילה לשלום המדינה. נתקנה בידי הרבנים הראשיים לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל ובסיוע הסופר ש״י עגנון.

ביום הזיכרון+יום העצמאות ה-73 של ישראל, היינו בירושלים. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהילים קכ״ו) ביום הזיכרון סיירנו בעקבות לוחמי תש״ח בעיר העתיקה, וסיימנו עם שקיעה ליד הכותל, שם התפללנו את תפילת יום העצמאות החגיגית. בתפילה בכותל, יצא לנו לשמוע את הרב הראשי לישראל - הרב דוד לאו - מדבר. הוא אמר (לקהל, שהורכב בעיקר מעולים): זכיתי למה שאתם לא זכיתם - זכיתי להיוולד בארץ ישראל, ולגדול בארץ כיהודי ישראלי. אבל אתם זכיתם למה שאני לא זכיתי - לבחור בארץ ישראל, ולעלות אליה. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ (מתוך תפילת שחרית) בבוקר יום העצמאות טיילנו בטיילת החומות הצפונית (הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי) ויצא לנו לראות חלקים של מטס חיל-האוויר שם. מרומם ומדהים, ותחושה של זכות עצומה שנפלה בחלקינו, להיות עם חופשי בארצינו, על חומותייך ירושלים - דבר שרבים וטובים לא זכו לו. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ (מתוך תפילת שחרית) החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות מזכיר לנו את הזכות הגדולה שנפלה בחלקינו - ואת המחיר העצום ששילמו הנופלים - ושהמשפחות שלהם ממשיכות לשלם כל יום. טוֹב, לְהֹדוֹת לַה׳ וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן (תהילים צ״ב) מוטל עלינו להיות ראויים לקרבן ולמחיר, וללמוד מהנופלים - ומתכונותיהם המיוחדות - ובכך להנכיח ולהנציח אותם ביומיום.