סגירת המעגל קרתה לפני שבוע, בשבע ברכות שארגנו החברים שלנו לציפי ויונתן, שהפכנו (בהסכמת הכלה והחתן ובנוסף לשבע ברכות) לסעודת הודיה על ההצלה.
סלי אמרה דבר תורה/ברכה/איחול/הודיה, ושוב לימדה אותנו שיעור חשוב ומדהים על כמה חשוב להודות על מה שיש, בזמן שיש - ולא להצטער על מה שכבר אין.
היא סיפרה איך שבחלקיקי השניה שלפני התאונה היא אמרה ״הקב״ה, רק תן לי לחיות״.
ואח״כ, אחרי שיצאה מהאוטו, וסבלה מכאבי-גב נוראים, והרכיבו לה את הסד, אמרה ״הקב״ה, רק שלא נשבר לי הגב״.
כשהגיעה לביה״ח, וראו שב״ה הכל בסדר, אבל התחילו הכאבים בכל הגוף (נגמר האדרנלין?), ״הקב״ה, רק שיעברו לי הכאבים״.
ואח״כ, כשהגענו הביתה, עם הקשיים בתנועה ״הקב״ה - רק שאצליח לרקוד בחתונה של ציפי ויונתן״.
הקב״ה - עשה את שלו, והגשים כל אחת מהבקשות, אבל - אומרת סלי - מה עם הזיכרון הקצר שלנו כל דבר שביקשנו וקיבלנו, ובמקום להסתפק - מייד ביקשנו עוד?
טבע האדם הוא לראות את הטוב - ולפעמים להודות - ותמיד לזוז הלאה. ומלמדת אותנו סלי, שעלינו ללמוד להידבק בזיכרון של הכרת הטוב.
(תודה סלי, על השיעור.)
זכיתי, זכינו.
זכיתי לראשונה לפני כ-27 שנה כשהיכרתי אותה, זכיתי פעם שניה כשהסכימה שנינשא, זכיתי כל יום מאז - וזכיתי שוב בכ״ב אייר ה׳תשע״ד, כשהקב״ה נתן לנו אותה מחדש - ואני זוכה ללמוד ממנה בכל יום.