קיוויתי שתוך כדי נסיעה אקבל מושג על מה שקרה.
סגרתי את המחשב, זרקתי לתיק, אמרתי מילה לשאר הפגישות שלי שאני חייב לצאת (לא אמרתי למה - כי לא ידעתי לענות לשאלות, אז העדפתי לחכות ליותר מידע).
בדרך לאוטו, שוב שיחה מאותו מספר (שעכשיו כבר מוכר, ומבשר רעות…) - בחשש מה, עניתי.
״שלום, מדבר יוסי (שם בדוי. לא זוכר איך באמת קראו לו. צדיק!) - אשתך התקשרה אליך מהטלפון שלי. (הלב שלי צונח. למה הוא מתקשר אלי?) רציתי רק להגיד שאל תבוא לכאן [מקום התאונה. ר.ש.] - הכביש כבר חסום ואין סיכוי שתצליח להגיע…״
״תוכל לתת לי בבקשה לדבר עם אישתי שוב?״
סיפרתי לסלי מה יוסי אומר, והיא אמרה שוב ״לא מעניין כביש חסום. אני צריכה שתבוא. בוא עכשיו.״, אז יצאתי.
עוד אני באוטו, שוב שיחה ממספר לא-מזוהה - אבל אחר. מנוסה, כבר עניתי…
״שלום, מדבר שמעון (שם לא מוכר ולא זכור אחר. סליחה). רק רציתי להגיד שמפנים את אשתך לבית-חולים מאיר. תגיע לשם…״
בנהיגה לשם התקשרה אלי סלי שוב - מהמספר שלה! - ואמרה שאכן היא מתפנה לביה״ח מאיר ושאגיע לשם.
אילו היו 45 דקות מהארוכות בחיי.
(המשך מחר...)