Search Results

At the beginning of the millennium, the startup I worked at was recruiting heavily across all the roles a tech company typically requires, and as part of my job, I was involved directly in the hiring process. Recruiting Dilemma (Chat GPT) The relevant part of the process usually went like this: The candidate waits in the reception area. I walk over, introduce myself, and chat briefly about trivial things (parking, coffee, restroom breaks) during the 15-45 second walk to the interview room. We start the formal interview. After the interview, I submit my feedback about the candidate. Repeat with the next candidate. After several iterations, I noticed something troubling: By the time we began the formal interview, I had already formed a strong initial opinion – positive or negative – about the candidate. The formal interview and subsequent assessments had to be exceptionally good or bad to alter this early impression . Let me emphasize that: Within just 15 to 45 seconds of meeting a candidate, I had already formed a lasting opinion. Even after an hour or two of deep-dive interviewing, my initial impression rarely changed. This concerned me deeply because I couldn’t identify the bias clearly, and I worried about how it might affect the quality of our hires. So, I began researching the topic with three critical questions in mind: Was this behavior unique to me, or common among interviewers? (Suspicion: common) Could this bias negatively impact our hiring quality? (Suspicion: definitely) Assuming the answer to the second question is "Yes", how can I mitigate this risk? I'll start with answering the third and most important question: Always test your candidates (focusing on testing the skill and performance for the role they are applying to) —and make the test a major factor of the decision process. Always find objective ways to measure candidate quality. Resumes, interviews, and past experiences are indicators – but they alone cannot reliably predict future performance. Tests and structured assessments are critical tools to complement your hiring process. Here’s what my research uncovered: This behavior is not unique to me. Humans form snap judgments about others extremely quickly. A classic example is the influential 1993 paper by Ambady & Rosenthal, "Half a Minute: Predicting Teacher Evaluations From Thin Slices of Nonverbal Behavior and Physical Attractiveness." They found that people viewing video clips of teachers lasting just 2 to 10 seconds could accurately predict student evaluations given at the end of a semester. Participants' quick judgments based on nonverbal cues strongly aligned with opinions from students who had interacted with the teachers over an entire semester. Traditional interview and selection processes aren't highly effective at predicting actual job performance. A compelling example comes from a 1987 study published in the Journal of the American Medical Association. The study compared outcomes of two student groups at the University of Texas Medical School at Houston after a legislative mandate increased the class size from 150 to 200 students. The additional 50 students were initially lower-ranked and mostly rejected by other schools. Yet, surprisingly, both these students and the initially higher-ranked students showed similar graduation rates , academic performance , and honors , and eventual professional success . In short, your initial impressions are probably – like mine – quick, powerful, and potentially misleading . To ensure you hire well, always rely on structured, objective tests alongside any other process you put in place for the hiring selection process.

Nearly two and a half years ago, I decided to start a journey, of going back to school and pursuing a Masters degree in Behavioral Economics. Two years after the program started, I submitted my thesis (a download link can be found at the end of this post). And this past week, I received my Certification of Eligibility. What have I learned? (and please forgive me for oversimplifying things, but my mythological first boss Victor Wrobel taught me to K eep I t S imple S tupid): People are less rational than we think they are... (small surprise) People are less rational than they should be... (bigger surprise) People are less rational than they think they are... (even bigger surprise) All of this is true, not only in general, but even in cases where it's economically clear what is financially better for them. Behavioral Economics not only offers a better understanding of these observations, but also helps categorize these (mis)behaviors, helps understanding what and why leads people to these (mis)choices, and proposes methods of guiding people towards behaviors that would benefit them. (* If you want a more-technical one-paragraph version, I've added it at the end.) In one sentence I'll say, this program was all I could hope for - and then some. Thank you Prof. Guy Hochman and Patricia Mikowski-Kahn , for the idea and execution of this program, and the full support along the way. A big shoutout to the Reichman University Behavioral Economics program and the team implementing it. Thank you to the staff of teachers and professors - and the class students - you've all made my journey that much better... Not all students study as good as others - and the same goes for teachers. BUT all students love to study, and do their best to be their best - and the same goes for teachers. So thank you to all of you. A special thanks to my study group (you know who you are!) - you made my studies that much more enjoyable. A final thank-you to my thesis advisors, Prof. Jacob Goldenberg and Dr. Moshik Miller - you made the thesis research process a fascinating and enjoyable part of my learning experience and reenforced another principle my first boss taught me - " always choose to work with people who are much nicer and much smarter than you are - and good things will happen ". My thank-you list can not be complete without thanking my better-half and my family for their support and understanding. You made my journey great. (*) Behavioral Economics reveals that people often make irrational decisions influenced by emotions, social norms, and cognitive biases, challenging traditional economic models that assume rational behavior. Central to this field are concepts like Heuristics, which are mental shortcuts leading to biases, and Prospect Theory, which shows how people inconsistently value gains and losses. The field offers practical insights into human behavior, highlighting why and how people deviate from rational choices, and provides tools like Nudge Theory to positively influence decision-making. Its applications extend to policy-making, marketing, and finance, underscoring its significance in understanding and guiding human behavior in economic contexts. ChatGPT+ DALL·E Popular Concepts of Behavioral Economics

When I was in 11th grade, between my 16th and 17th birthdays, I was part of a Youth Delegation sponsored by the Israeli Ministry of Foreign affairs. Israeli youth delegation This was an all-expenses-paid 5 week overseas travel (during school year!), to some location in the Western world (we're talking about the early 1980s, so that bias is not a big surprise). The 70-or-so delegation members were selected from all 11th and 12th graders across the state of Israel. The selection process started with each school sending two candidates (theoretically, we were selected by having good grades, and good attitudes. Knowing myself, I'm not sure what was the criteria :-| But we'll leave speculation out of this). Then, all candidates took an exam (mostly general knowledge about Israel, Judaism and the World, some current affairs). Then, some of us were selected to take another exam, and finally - a face-to-face interview. Then, some lucky 70-80 of us were selected for a 3-day seminar, after which we were coupled-up to girl-boy team, and assigned a destination - a location to where we will travel for 4 weeks or so, meet local youths, and make them see how "normal" we are, and hopefully make them take a leap-of-faith to realize how normal Israel is. Why? Well, as part of the above-mentioned seminar we learnt all kinds of trivia tidbits, and the first one was: If measured by foreign news coverage, then Israel is the second largest country in the world! We would travel to some city - my partner and I were sent to the Midwest of the US - basically bigger-and-smaller towns in the vicinity of Chicago, Illinois. Some of us went to western Europe, and there was even a pair that traveled to Australia... We'd be hosted by local Jewish families who'd take care of us and take us around, starting with picking us up at the local airport upon arrival, and dropping us off at the airport at the end of our stay. Every morning we'd go to a local highschool, and during school-day we'd meet different classes for 6-7 hours in a row, tell them about ourselves and our lives in Israel, with a well-prepared lecture, peppered with anecdotes and trivia tidbits, and end with answering questions we didn't cover in our lecture. Israeli youth delegation - session In the second half of the day we'd meet with local jewry, and try to walk the fine line of increasing their zionism without hinting that they should be making Aliyah. The other super-popular trivia tidbit (in addition to news coverage tidbit from above) which I can't seem to forget, was comparing the size of the state of Israel to the size of... The State of Texas - 24 times the state of Israel (actually, 695,662 km²) California - 15 times (423,970 km²) Lake Michigan - 1 time... (58,030 km²) The funny thing is that as I was writing this post, I re-checked the numbers and they don't really add up, as the size of Israel (20,770 km²) actually fits 34 times into Texas, 21 times into California, and nearly 3 times into Lake Michigan. But nobody called our bluff (and if they would, maybe they'd be even more impressed?). And by far, THE most popular topics for questions were the 5 'D's - the American teenagers would ask us about: Drinking Draft Dating Driving Drugs not necessarily in this order... They were jealous about the effectively-non-existent Drinking restrictions (as of 1980s), were shocked about the compulsory army Draft , less impressed with our Dating or Driving (age 18 or 17.5 at the 1980s) stories and would really grill us about the Drugs (nothing interesting to hear from my partner and I - we were really boring in that aspect).

(The Hebrew version follows the image.) (This is a note to our future selves—so we can look back one day, laugh at what used to excite us, and say “ah, those were the days.”) If you’ve been following GenAI or tech news in general, you’ve probably seen OpenAI’s announcement: Introducing 4o Image Generation . Sure, we already had some seriously impressive LLMs with powerful image generation capabilities—but let’s be honest, most people were getting results that were just okay . Decent. Occasionally great. But rarely jaw-dropping unless you really knew what you were doing. Personally, I was terrible at getting those ultra photo-realistic outputs. You know, the kind that end up fueling the next round of deepfake news headlines. So, I figured I’d give the updated 4o model a shot. Here’s the prompt I used (in Hebrew, shown below the image): Please generate an image in which we see the late Prime Minister of Israel, Menachem Begin, hugging the late Prime Minister of Israel, David Ben-Gurion. The image should look as realistic as possible, with a beach in the background, and a Star of David drawn in the sand. And here's what I got... For this time and age, I find it impressive. At least today. See you in three years? Ben-Gurion and Begin hugging - ChatGPT 20250327 - בן-גוריון ובגין מתחבקים (זוהי תזכורת לעצמנו לעתיד — כדי שנוכל להסתכל אחורה, לצחוק ממה שהלהיב אותנו ״פעם״, ולהגיד "אה, הטכנולוגיה של פעם".) כל מי שעוקב אחרי חדשות GenAI או טכנולוגיה בכלל, כנראה כבר נתקל בהכרזה של OpenAI שמספרת על יכולות יצרית התמונה שהתעדכנו ב-ChatGPT ובמודל 4o. נכון, כבר ראינו מודלים מרשימים עם יכולות מדהימות ליצירת תמונות — אבל האמת היא שרוב האנשים הצליחו להוציא תוצרים שהם מקסימום סבירים פלוס, לפעמים יפים, אבל לא באמת מרשימים. ובטח לא בעקביות, אלא אם כן המשתמש הייתה מקצוענית. אני אישית אף פעם לא הצלחתי להוציא תוצאות פוטו-ריאליסטיות ברמה של "וואו". מה זה ווואו? אלה שמככבות אחר כך בכותרות על עוד איזה דיפ־פייק מלחיץ... אז החלטתי לנסות בעצמי ולתת למודל 4o המעודכן הזדמנות זה הפרומפט שנתתי למודל 4o שהניב את התמונה שלמעלה: בבקשה תייצר לי תמונה שבה רואים את ראש ממשלת ישראל המנוח, מנחם בגין, מתחבק עם ראש ממשלת ישראל המנוח, דוד בן-גוריון. התמונה צריכה להיראות מציאותית ככל הניתן, על רקע חוף הים, כשבחול ניתן לראות שרטוט של מגן-דוד בחול הים. אותי התוצאה הרשימה. לפחות היום. ניפגש עוד 3 שנים?

When is Quality good enough? Many times when discussing Product Management, we are faced with the following question: How do we know if our product is ready? How do we know if our product reached the "correct" level of quality ? What we usually hear/read are "blanket" statements like " it has to be good enough " (what does "good enough" mean? how do we measure "good enough"?), or " don't compromise on quality" (practically - what should we do? ship when we have zero bugs? and then, if we reached it? we might find a bug the next moment... for how long should we wait with zero bugs before releasing?). Part of the problem is that there are no objective measures for quality or severity of bugs, and how they impact the users of the product. Another part is that product teams find it hard to be objective, as they really want to ship (which is a good thing...). The team has worked hard and for a long time to make this product breakthrough, this innovation, and really wants to finally ship - and see the impact. Yet now, the shipping date gets pushed further and further as bugs accumulate and the team toils to crush them and to reach the "shippable level" quality for the product. As the quotes go "It's easier to make a breakthrough then to follow through.", or "Innovation is 1% Inspiration and 99% Perspiration.". And the perspiration phase is long and frustrating. And yet. The product has to be "good enough". Leading to the question we started with: How do we know if our product is ready? I'd like to claim this same subjectivity can be used to our advantage (more accurately, to help assess the product's quality). Our emotional involvement with our product can be used to shape an opinion about it's quality-level. How? Well, when I'm asked "how can we know if our product is ready?" ( quality-wise , not feature-wise), my first answer is always the same: You know if it's good enough. Be honest with yourselves. Would you be proud to let your family/friends/significant-other use the product at its current quality-level? I believe that when we need to make the quality-call, deciding whether the product is good enough, we can ask ourselves - would we proudly let our friends-and-family use the product? Would we let them invest (their money, their time) in it? If we answer "no, not yet", then the product is simply not ready. No matter what our graphs and dashboards tell us. And if we feel the product is ready to be shown off to people we really care about their input - then our product quite possibly reached a level of quality allowing us to ship it. The very same subjectivity which typically masks the correct answer regarding product quality, can be used to help us prepare a simple yes/no ready-or-not measure regarding the product quality. Would you be proud to let your family/friends/significant-other use your product at the current quality level? Ask yourself. Be honest about the answer. Be honest about the implications. NOTE: This is not instead of standard quality control measures. This is to augment them, and the battle the subjectivity of the human factor assigning importance to specific issues and overall grades.

When Apple shipped the first Apple Watches, they offered many beautiful, interactive and configurable watch faces (FWIW, as was standard for all smart watches... Apple wasn't the first to invent it). The complete watch face list can be found at Apple's site . With the Apple Watch Ultra, they introduced a new watch face, Wayfinder, which offers many complications, to really make the use of Apple Watch Ultra standout. My Wayfinder watch face. But, they also introduced a WWTT moment - What Were They Thinking??? You see, with all this smartness, one day I noticed my watch arms (you know, those things pointing at the hour/minutes/seconds) became noticeably shorter... (see image below) My Wayfinder watch face - with shorter arms 🙁 I did notice that I also got a live compass reading (something I didn't ask for, but was nice...) - but I really preferred the longer arms... Like most users, I thought I did something wrong and somehow messed up with the Watch settings. So I started looking into the Watch app settings, trying to figure out what I need to reconfigure to make the arms longer again. Or make the compass go away. Couldn't find anything in the app. Looked into the Watch settings (on the watch) - and still couldn't find anything. Still short arms. So now what? I did what any user does when stumped with a technology product - and restarted the watch, hoping the short arms would go away. But to no avail. Still short arms. I really hated the short arms (and wasn't too keen on the compass that came with them), so I gave up on the Wayfinder watch face, and set another watch face. And thought - maybe if now I set back the Wayfinder watch face, it'll have the long arms again? Tried it. Still short arms. Now what? Truly gave up. Moved to another watch face. Forgot about it. Until, one day, what reading about watch face features (at Apple's site, link above ), I noticed the following "hidden-yet-obviously-documented" feature of the Wayfinder watch face: ...when you tap the outer edges of the Wayfinder watch face (the ring that displays minutes or hours), it becomes a compass and your current latitude and longitude coordinates appear within the ring. (And needless to say, your watch arms will also become shorter... until you tap again, when the compass will go away - and the arms will grow back!) So, great feature - but why not make it more obvious? Or easier to turn off? Or at least reset when switching to another watch face and back? Or when restarting the watch? Or some other cooler more Apple way. Why make it so hard to find? WWTT???

(c) Christian Scheja - Trust  (פורסם במקור באנגלית. אם אתם מעדיפים באנגלית, ניתן לקרוא כאן .) אחרי שנים רבות של מערכות יחסים, הן אישיות והן מקצועיות, ארצה לסכם. כל מערכות היחסים הן אישיות . כל סוג אחר של מערכת יחסים - למעשה אינו סיווג של סוג מערכת היחסים - אלא סיווג של היכן מערכת היחסים מתקיימת (זאת אומרת שלומר שמערכת יחסים היא מקצועית, פרושה שהיא אישית - אך מתרחשת במקום העבודה) הכל עניין של כימיה . כימיה בין-אישית. יש אנשים שמסתדרים עם כל אדם שיפגשו, וכום יחבבו אותם. אבל רובנו זוכרים את האדם שאיך שנכנס לחדר ״בא להם לא טוב״. חלקינו אפילו אולי היינו אותו אדם... כל השאר (מיומנות, ניסיון, אהבה וכו') הם או תוצרים - או גורמים - אבל אם אין כימיה, מערכת היחסים תמיד תהיה מתוחה, וכתוצאה מכך, בהזדמנות הראשונה (או השנייה או השלישית) - מערכת היחסים תרד לטמיון. כימיה היא תנאי מקדים. ואיננו יכולים לשלוט בכימיה. וזו בשורה רעה, כי זה אומר שאיננו יכולים להשפיע על מערכות היחסים שלנו. המשיכו לקרוא - יש לי עוד חשש לפתוח - אבל גם בשורות טובות יותר, אני מקווה. חוץ מהכימיה, יש גם את ה אמון . בלי אמון, אנשים לעולם לא יהיו פתוחים. וכל מערכת יחסים בה אנשים נמנעים מלהיפתח, כי הם לא בוטחים בסביבה - נידונה לכישלון. זו לא בעיה פשוטה. כי אומנם אם יש כימיה, אז יש סיכוי טוב יותר לפתח אמון. אבל אם אין כימיה , יש סיכוי טוב שלא יתפתח אמון . ואז, נשארתם בלי כימיה ובלי אמון. מה עושים עכשיו? אז מה החדשות הטובות? אמון יכול להיבנות. גם במערכת יחסים שאין בה אמון. ואפילו במערכת יחסים שאבד בה האמון - ואין בה כימיה. כדי שייבנה אמון, מישהו צריך לעשות צעד ראשון. בו נניח שהחלטתם שאתם תהיו הראשונים. אז זה מה שאתם צריכים לעשות. פשוט להגיד, קשה לעשות. אמון צריך להרוויח. אתם צריכים לוותר משהו שחשוב לכם. לא בתמורה לוויתור של הצד האחר. ראשונים, ללא תמורה. זה יכול להיות צעצוע שאתם אוהבים (אם אתם בני חמש וקוראים את הפוסט הזה, ומחפשים לבנות אמון עם הילד של השכנים), זה יכול להיות על דרישה מקצועית מסוימת (קודם אוכיח מסוגלות ואקווה ללא הבטחה שאז אקבל קידום, קודם תקבלי קידום ואני מאמין שאז תוכיחי את עצמך), זה יכול להיות דפוס התנהגות מסוים. אתם קופצים ללא תנאי - ומאמינים ומקווים שמישהו יהיה שם לתפוס אתכם. הכל עניין של אמון ... בהצלחה. אם יש לכם מזל, אז גם יש כימיה. אבל גם בלי כימיה, יש לכם סיכוי לבנות אמון. אתם רק צריכים להיות מוכנים להקריב ראשונים. ברוח הדברים, שני ציטוטים בנושא: * אמון לוקח שנים לבנות, שניות לשבור, ונצח לתקן. (מקור?) * אני לא מאמין במילים. אני מאמין במעשים. #סורמרעעשהטוב #life #surmeraassetov #philosophy #trust

(c) Christian Scheja - Trust  After many many years of relationships, of the personal and professional kind, I'd like to summarize. All relationships are personal . Any other kind of a relationship - is actually not a classification of the kind/type of the relationship - but actually a classification of where the relationship take place (workplace, home, service provider, restaurant, municipality - you got the drift...) It's all about chemistry .  Everything else (skill, experience, love etc.) are either derivatives - or factors - but if there is not chemistry, the relationship will always be strained, and as a result, at the first (or second or third) opportunity - will flush the relationship down the drain. Chemistry is a pre-requisite. And we can't control chemistry. And that is bad news, since that means we can't impact our relationships. Read on - more bad news - but bigger good news, I hope. And then there's trust . You see, without trust, people will never be open. And any relationship where people hold back, since they don't trust - is doomed to fail. And the problem is non-trivial - since if we have chemistry, then there's a better opportunity to develop trust. But if you don't have chemistry , there's a good chance you won't have trust . And then, you're left without chemistry AND without trust. Now what do you do? The good news? I believe trust can be built.  The catch? Trust must be earned ... You need to sacrifice something you care about, and you need to be the first. You need to make an unmistakable unilateral leap-of-faith, so that your counter-part in the relationship - the person who you hope will become your partner, will be able to choose to make their own leap-of-faith. It's all about trust ! Good luck. In the spirit, two great quotes on the subject: Trust takes years to build, seconds to break, and forever to repair. (Unknown?) I don't trust words. I trust actions. #סורמרעעשהטוב #life #surmeraassetov #philosophy #trust

(מבוסס על סיפור אמיתי. שמות המשתתפים שונו.) (פורסם בעבר באנגלית, למעוניינים .) יום אחד בעבודה, השתתפתי בפגישה עם כ-5-6 משתתפים אחרים. התנהל דיון על התקדמות הפרוייקט, ובשלב מסוים פנתה נרקיס ל-דני ואמרה לו ״איך שאתה מתכנן ומוציא לפועל דברים, וואו! זה ממש מרשים!״. כרקע חשוב לדעת שלאורך השנים, לנרקיס ו-דני היו חילוקי דעות, ובעוד שברמה האישית הם הסתדרו מצוין, ברמה המקצועית הם תמיד חשדו זה בזה, פקפקו במניעים, הטילו ספק באיכות ובסך הכל לא סמכו על המקצועיות של האחר. אז כששמעתי את נרקיס פונה לדני בדבריה, התלקח מיד ויכוח פנימי בין ה-אני-האופטימי לאני-ה-פסימי שלי. ראובן-האופטימיסט אמר: "וואו! נרקיס החמיאה לדני, ועוד לפני כולם... אולי משהו טוב קורה פה!" ראובן-הפסימיסט אמר: "לא יעברו 24 שעות ואני אשמע ריקושטים. דני לא ישמח מזה". לצערי הפסימי-ראובן צדק. בפגישה למחרת, דני אמר לי: "שמעת איך נרקיס העליבה אותי, ועוד לפני כולם? איך היא הדגישה את הכישורים התפעוליים שלי, תוך שהיא רמזה למעשה כי כישורי הניהול שלי לוקים בחסר???" מה בעצם קרה? האם שלושתנו לא היינו חלק מאותה שיחה? מדוע המחמאה שנתנה נרקיס ל-דני התפרשה כעלבון על ידי דני? התשובה, במילה אחת, היא אמון . כשמישהו שאני סומך עליו, מאמין בו, אומר לי משהו - ברירת המחדל של הפרשנות שלי תהיה שהדברים נאמרו בצורה חיובית. אפילו הביקורת הכואבת ביותר שתינתן לי יש סיכוי שתתפרש כמשהו חיובי, שכן אני מאמין שזה בא ממקום טוב . וכשאני לא סומך על מישהו, כשאין לי אמון במערכת היחסים - ברירת המחדל של הפרשנות שלי תהיה שהדברים נאמרו בצורה שלילית. אפילו המחמאה הגדולה ביותר שתינתן לי עלולה להתפרש כמשהו שלילי, מכיוון ש אני לא סומך על המוטיבציה שלך ... הכל עניין של אמון . מה ההבדל בין מחמאה לעלבון? במילה אחת? אמון . #workplaceetiqette #life #philosophy #trust

(True story. Changed names.) The other day at work, I was attending a meeting with a number of people. We were discussing some topic and at some phase of the discussion, Joslin turned to Greg and said: "I really appreciate your operational skills. The way you make a plan and execute it is inspiring". As background you should know, that over the years, Joslin and Greg had their differences, and while on a personal level they got along fine, on a professional level they were always suspicious of each other, doubting motives, questioning quality and overall didn't trust the other's professionalism. So hearing Joslin say what she said, immediately flared an internal debate between my internal optimist and pessimist. Optimist-Reuven said: "Wow! Joslin gave Greg a compliment , in public... Cool!" Pessimist-Reuven said: "Within 24 hours I'll be hearing ricochets. Greg won't be happy about this." Unfortunately, Pessimist-Reuven was right. In a meeting the following day, Greg told me: "Did your hear how Joslin's insulted me in public? How she emphasized my operational skills, while actually hinting my managerial skills are lacking???" What actually happened? Weren't the three of us part of the same conversation? Why was the compliment given by Joslin to Greg, received as an insult by Greg? The answer, in one word, is Trust . When I trust you, I will interpret things you say in a positive way. Even the most painful criticism you offer me will be interpreted as something positive, since I trust you are "for me". And when I distrust you, I will interpret things you say in a negative way. Even the most positive feedback you give me may be interpreted as something negative, since I mistrust your motivation... It's all about trust ! #workplaceetiqette #life #philosophy #trust

מה עוד אפשר ללמוד ממשה רבינו, ואהרון הכהן? * חבר לעבודה פעם אמר לי ״אני מאמין שצריך לקבוע רף מאוד גבוה - כך שאוכל לעבור בנוחות מתחתיו״ (החבר דיבר בצחוק - כי הוא עצמו אף פעם לא ויתר על מצויינות). ** כמעט כל ילד במגזר גדל על הסיפורים בסדרת ״כה עשו חכמינו״. כל הסיפורים המדהימים על צדיקות וצדיקים - שכל-כך נהניתי לשמוע, לקרוא ולספר - אבל בלב עמוק ידעתי שבחיים לא אהיה כמותם? סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. רגליהם בעולם הזה, ומעשיהם בשמיים - ואני בארץ. נהניתי לקרוא את ״כה עשו חכמינו״ - ואפילו, לפעמים, התפללתי שיקרה נס ואהיה כזה צדיק. אבל הנס הזה לא קרה לי. אולי נשמע לחלקיכם מוכר, וחוויתם חוויה דומה. בסופו של יום, אם מודל החיקוי שלנו ״בשמיים״, בלתי מושג, אז זה לא באמת מודל לחיקוי - כי בלב פנימה, אנחנו לא מתחייבים ולא מחויבים - כי אנחנו יודעים שזה בשמיים ולא בר-השגה. אבל, כשמודל החיקוי שלנו רחוק, אבל מושג, ולפחות כלפי חוץ נראה אפשרי, ומורכב מאוסף דברים שנראים קשים - אבל אפשריים להשגה - אז סיכוי טוב מאוד שנצליח ״לצמצם טווחים״ אליו. אולי לא נצליח להיות כמותו - אבל בטוח נשתפר, בטוח נהיה טובים משהיינו. המודל משאיר אצל אנשים את התחושה שאם רק יתאמצו עוד קצת (ועוד קצת. או עוד הרבה) - אולי יהיו טובים יותר. על משה רבינו נאמר: * לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ * וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה קרוב מכל אדם אל האלוקים שבשמיים, ו-ענו מכל אדם שבאדמה - רמת שלמות אל-אנושית. ולעומתו, על אחיו, אהרן הכהן: * וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ * וַיִּדֹּם אַהֲרֹן * אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם שמח לפרגן לאחיו הצעיר (לא פשוט בכלל - אבל אפשרי), יודע להתאפק (בצורה יוצאת דופן, אבל אפשר לנסות), אוהב אדם ופועל להשכין שלום ולהפיץ תורה (דורש אופי מיוחד, לא מתאים לכל אדם - אבל פן שמתאים להמון אנשים לשאוף אליו) מי שמוותר על שלמות - מסתכן בכך שיהיה פחות ממה שהוא מסוגל. מי שמנסה להיות מושלם, מסתכן בכך שלא רק שלא יגיע לשלמות - אלא יישאר במצבו הנוכחי. אז מציבים לנו שתי דמויות, שמשקפות שbי מודלים, ו״טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם״ (קהלת ז, י״ח). קחו מה שתוכלו מהאחד, ותמשיכו לקבל השראה מהשני - והעיקר - אל תוותרו על הניסיון להשתנות לטובה, לשפר את עצמיכם ולהשפיע טוב על הסביבה.

בשלושת השבועות שבין י״ז בתמוז לתשעה באב, ימי בין המיצרים, יוצא לי לעסוק, לקרוא וללמוד מאגדות החורבן. הגמרא במסכת גיטין , נה: אומרת ״ אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה... ״ וממשיכה בשלושה סיפורים המהווים בסיס להבנה על הבעיות בעם ישראל שהובילו לחורבן. אבל בעוד שהסיפורים קשים לקריאה אך יחסית פשוטים להבנה, ומביאים מסרים פשוטים של בעיות יסוד בהתנהגות אותו דור - הפתיחה תמיד היתה לי קשה להבנה. הפתיחה של הגמרא במסכת גיטין מתחילה באמרה של רבי יוחנן שמצטט את הפסוק מספר משלי, - ״ אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה ״ עוררה בי שאלות רבות. הפסוק הזה פשוט לא מובן. למה פחד הוא טוב? ואיך הוא מנגיד קושי לב (שמצוייר כהיפוכו של הפחד, כדבר רע)? והשנה, בתשעה באב (ה׳תש״פ), ״נפל לי האסימון״ - הבנתי. הפחד אותו משבח שלמה המלך במשלי (ובעקבותיו, רבי יוחנן) הוא לא הפחד הרגיל של ״משהו חיצוני מפחיד אותי״. הפחד ה״משובח״ הוא פחד פנימי - זה פחד של ״אולי אני טועה?״ אולי אני לא מקשיב וקשוב מספיק? אולי טענות האחר ראויות יותר לשיקול, למשקל יותר גדול? אולי אני ״נעול״ מידי על צורת חשיבה מסויימת? אשרי אדם מפחד תמיד - אשרי אדם שתמיד מוכן לשקול אפשרות שהוא טועה, להקשיב בקשב רב למה שאומרים לו, ולבחון שוב (ושוב) את טענות הצד השני. ומקשה ליבו יפול ברעה - מי שתמיד פשוט ממשיך הלאה, ויתעלם ממחשבות האחר - ייכנס עם הראש בקיר - ואפילו אם יהיה צודק לפעמים - יהיה לבד תמיד. זה לא אומר שאסור לאחוז בעמדה, ולפעול לפיה - אבל שווה וחשוב וכדאי תמיד לבחון ברצינות את הטענות שכנגד. וכשלא עושים זאת מספיק, זה ״ מקשה ליבו ״, והוא ״ ייפול ברעה ״. (*) ומכאן, הסיפורים של ״ אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספק חרוב ביתר ״ פשוטים עוד יותר - תקראו, ותראו איך כמעט כל דמות שם ״מפספסת״ ומתעקשת על צדקת דרכה. כל-כך ״נעולה״ על צורת המחשבה שלה, לא מוכנה לשקול אפשרות חשיבה אחרת -