(נכתב לאחר חודש. אני מקווה שנאמן מספיק למקור. הדגש הינו ממש לא רגשי… דיווח כמה שיותר קר.)
יום חמישי (22 במאי, 2014 - כ״ב אייר, ה׳תשע״ד) בבוקר, יום ככל הימים. שלושה שבועות לפני החתונה של ציפי ויונתן.
הפגישות היומיות כבר רצות, ובין פגישה לפגישה, שיחת טלפון ממספר לא-מזוהה (לא חסום - פשוט מספר שלא מופיע באנשי הקשר ולא נראה לי מוכר).
בדרך כלל, אני לא עונה לשיחות ממספרים לא מזוהים.
אני מרשה לעצמי להניח שמי שרוצה וצריך להשיג אותי, יצליח להשיג אותי, בין אם על ידי כך שיצלצל ממספר מזוהה, או על ידי כך שישלח לי מסרון (סמס) שמסביר לי במה מדובר - או על ידי שישאיר הודעה בתא הקולי…
אבל משום מה, הפעם עניתי.
אולי כי הייתי בין פגישות.
זו הייתה סלי.
בערב קודם סיפרה שהיא מתכוונת ליסוע לניחום אבלים בקדומים, ושהיא חוששת מהנסיעה בכביש לא מוכר, ביהודה ושומרון.
ועכשיו היא אומרת לי: ״עברתי תאונה. אני צריכה שתבוא. בוא עכשיו. הטלפון שלי הרוס. אני מצלצלת מטלפון של מישהו פה.״
״איפה את? לאן להגיע?״.
קיבלתי הסבר כלשהו, מספק כדי שאפסיק לשאול שאלות ואתחיל לארוז את הדברים…
(התאונה הייתה בכביש 55 לכיוון קדומים, קצת אחרי עזון.)
(המשך בפוסט של מחר...)