(מבוסס על סיפור אמיתי. שמות המשתתפים שונו.)
(פורסם בעבר באנגלית, למעוניינים.)
יום אחד בעבודה, השתתפתי בפגישה עם כ-5-6 משתתפים אחרים.
התנהל דיון על התקדמות הפרוייקט, ובשלב מסוים פנתה נרקיס ל-דני ואמרה לו ״איך שאתה מתכנן ומוציא לפועל דברים, וואו! זה ממש מרשים!״.
כרקע חשוב לדעת שלאורך השנים, לנרקיס ו-דני היו חילוקי דעות, ובעוד שברמה האישית הם הסתדרו מצוין, ברמה המקצועית הם תמיד חשדו זה בזה, פקפקו במניעים, הטילו ספק באיכות ובסך הכל לא סמכו על המקצועיות של האחר.
אז כששמעתי את נרקיס פונה לדני בדבריה, התלקח מיד ויכוח פנימי בין ה-אני-האופטימי לאני-ה-פסימי שלי.
ראובן-האופטימיסט אמר: "וואו! נרקיס החמיאה לדני, ועוד לפני כולם... אולי משהו טוב קורה פה!"
ראובן-הפסימיסט אמר: "לא יעברו 24 שעות ואני אשמע ריקושטים. דני לא ישמח מזה".
לצערי הפסימי-ראובן צדק.
בפגישה למחרת, דני אמר לי: "שמעת איך נרקיס העליבה אותי, ועוד לפני כולם? איך היא הדגישה את הכישורים התפעוליים שלי, תוך שהיא רמזה למעשה כי כישורי הניהול שלי לוקים בחסר???"
מה בעצם קרה? האם שלושתנו לא היינו חלק מאותה שיחה? מדוע המחמאה שנתנה נרקיס ל-דני התפרשה כעלבון על ידי דני?
התשובה, במילה אחת, היא אמון.
כשמישהו שאני סומך עליו, מאמין בו, אומר לי משהו - ברירת המחדל של הפרשנות שלי תהיה שהדברים נאמרו בצורה חיובית. אפילו הביקורת הכואבת ביותר שתינתן לי יש סיכוי שתתפרש כמשהו חיובי, שכן אני מאמין שזה בא ממקום טוב.
וכשאני לא סומך על מישהו, כשאין לי אמון במערכת היחסים - ברירת המחדל של הפרשנות שלי תהיה שהדברים נאמרו בצורה שלילית. אפילו המחמאה הגדולה ביותר שתינתן לי עלולה להתפרש כמשהו שלילי, מכיוון שאני לא סומך על המוטיבציה שלך...
הכל עניין של אמון.
מה ההבדל בין מחמאה לעלבון? במילה אחת? אמון.
Comments